לסיפור שלה אין התחלה ואין סוף

 

מאת: הניה 16.01.2015

בסטודיו, כשהיא ניצבת מול החומר, עטופה בתשוקה ליצור, מעורטלת מכול מחסום, מפיחה דורון דהן חיים בגוש החמר שלפניה. מנובמבר תציג תערוכת יחיד בברלין

אני קצת מבוהלת מהרעיון להציג תערוכה דווקא בברלין” אומרת דורון דהן, פסלת ואומנית תושבת כרכור, שפסליה יוצגו מנובמבר, בגלריה .Vinogradov בברלין. “התערוכה הזו חשובה לי באופן מיוחד. יותר מתערוכות אחרות שמוצגות כרגע בגלריות ידועות ומוכרות בעולם. התערוכה הנוכחית נוגעת בקצוות, בליצור או למות”.

את יכולה להסביר למה דווקא?

“סמוך לפטירתה סיפרה לי סבתא, שלמעשה, אני ממשיכה את דרכה של סבתה. סבתה היתה פסלת בגרמניה שלפני השואה. היא המשיכה לפסל גם כשהגרמנים אסרו על יהודים את העיסוק באומנות, כשאי אפשר היה להשיג חמר, היא פיסלה בשעווה של נר, וכשלא נמצאה שעווה, הרטיבה את הלחם, וצרה בו צורות, וכשהלחם נגמר, נגדעו חייה. הרעיון שאני ממשיכה שושלת של נשים חזקות שהמשיכו ליצור למרות כול הסיכויים, הכה בי. החלטתי לסגור מעגל, ולקיים תערוכה בברלין”.

בביתה, בשכונת תל שלום בכרכור, על גבי מדפי עץ שהונחו במיוחד למטרה זו, עומדים סדורים פסלי הברונזה המיועדים לטוס לברלין. בימים הקרובים, בעזרת העזר שנגדה, בעלה, ליאור, יזכו הפסלים ליד עוטפת וזהירה, יוכנסו לארגזים, יועלו על רכב מיוחד שיביא אותם אל שדה התעופה, ומשם בזהירות ובביטחון לברלין. דורון, בני משפחתה, חברים קרובים ותלמידים, יצטרפו אליהם לאירוע ההשקה, ימים אחדים מאוחר יותר. “זו פעם ראשונה שכולנו, יחד – משפחה, תלמידים, וחברים, טסים על מנת להשתתף בהשקה, וזה בהחלט מחמם את הלב”, אומרת דורון. פסלי הברונזה שלה, הם פיגורטיבים אבסטרקטים מתעתעים בתבניות המוכרות של גוף. אחרי התבוננות ממושכת נגלת הדמות בתוך גוש הברונזה. “הצורך להתקרב, לגעת ולחפש את הדמות מתוך הנפח גורם לצופה להתעכב ליד הפסל ולהתבונן לעומק – מה שמוליד, בזעיר אנפין את חווית היצירה עצמה, כלומר הגילוי”.

עבודותיה של דורון נמכרות לאספני אומנות פרטיים בארץ ובעולם והם מוצגות ב-3 השנים האחרונות בגלריות ידועות ומוכרות, בין היתר בשלושת הסניפים של גלריית stokking – smelik בהולנד, באמסטרדם, רוטרדם ודן-האג, בגלרית Momntom בבלגיה ובגלריית Le Jardin Des Arts בפריז. בארץ עובדת דורון עם גלריית “תירוש”. דרך ארוכה מאד עשתה דורון, מן הימים בהם אהבה, כילדה בת 3, לשבת על האדמה, להתבונן סביב, וללטף בזוג ידיים קטנטנות את האבנים סביבה, לחוש באצבעותיה את החלקלקות והחיפוש שעל פניהם, ללוש בין אצבעותיה את רגבי האדמה והבוץ. “סבתא שלי סיפרה לי שכילדה קטנה לא התעניינתי כלל בבובות, ובצעצועים, לעומת זה אהבתי לשבת שעות על האדמה, מחוץ לבית, ולשחק באפר”.

היא נולדה בירושלים, אחת מארבעת ילדיהם של זוג אומנים, בוגרי “בצלאל”. בעקבות מלחמת יום הכיפורים החלו הוריה בתהליך של חזרה בתשובה. המשפחה התגוררה בשכונת ימין משה מול חומות העיר העתיקה בירושלים והילדים שובצו במסגרות חינוך חרדיות. דורון מצאה עצמה בכיתה ד’ באחד המוסדות של רשת החינוך בית יעקב, במאה שערים. צעד שהפך את עולמה של הילדה הקטנה. “בבת אחת כל מה שידעתי והכרתי הפך פסול ולא לגיטמי ונאלצתי לאמץ דפוסי חשיבה ואורחות חיים שכלל לא הכרתי עד אז, והיו מנוגדים למהות הפנימית שלי כאדם. הכל היה לי זר. לא הבנתי את השפה החדשה, לא ידעתי מה זה סידור, מה זו תפילה, למה שרוול ארוך… לעומת זה כל מה שהיה חלק מהעולם שלי נעלם באופן מוחלט. בצפירת יום הזיכרון, כשקמתי מן הכסא על מנת לעמוד, הכריחו אותי לשבת ונקראתי להנהלה על מנת לנזוף בי… לא הבנתי מה מותר ומה אסור… מה נכון ומה שגוי… במידה מסוימת הייתי עוף מוזר, וכדי להתאים אותי למערכת החרדית עברתי “מיטת סדום” המהפך שבחרו הורי עבורי הביא אותי בעיקר לחפש דרכים לפתור את הסתירות בהן נתקלתי מידי יום ביומו, רציתי למצוא לעצמי דרך, כיוון – חיפשתי מקור כוח לשרוד בתוך הכאוס שאליו נקלעתי”.

IMG_9451-1-2 (1)

אחרי חיפושים הגיעה דורון אל נחמה הנדלר, אומנית, קרמיקאית, ידידה של אבא מימי הלימודים בבצלאל, שאף היא בחרה לעשות תשובה. “כשפתחתי את דלת הסטודיו שלה והרחתי את ריח החמר, ידעתי שמצאתי. ובאשר להורי… העובדה שנחמה היתה בעלת תשובה הרגיעה את אבא, ונתנה להורים הרגשה שאני במקום בטוח, מקום בו לא אהיה חשופה לכל האיסורים שהעולם הדתי מחייב”.

מה שהתחיל כחוג פעם בשבוע, הפך לעיסוק העיקרי של דורון בכל שעה פנויה. “נחמה נתנה לי את המפתח של הסדנא ואפשרה לי לבוא יום יום בשעות הפנאי, לעבוד בחמר. העיסוק הזה היה בשבילי עוגן חזק. שם היתה לי תחושה של בית, שאני עושה מה שנכון לי, מקום שנתן מרגוע לרוח ולנפש. לפעמים הייתי נוסעת, בהיחבא, למוזיאון ישראל, לאגף הארכיאולוגיה. בידי מחברת ועפרון, נוסעת בזמן, עוברת בין הכדים הקדומים, מציירת סקיצות. אסור היה לי לעשות את זה, אבל הסקרנות והרצון להכיר, ללמוד, לעבוד בחמר היה חזק ממני. ידעתי שזה הכיוון בו ארצה לעסוק, ביום מן הימים”. בגיל 15 עזבה דורון את ירושלים ועברה ללמוד באולפנא לבנות בכפר סבא, מסגרת פנימיתית שהרחיקה אותה מירושלים ומבית ההורים, צעד שהפריד אותה מהסדנא של נחמה, הדחיק את הצורך ליצור באופן מלא, והכניס אותו לפינה עמוקה עמוקה בארון.

שם, באולפנא בין הרבה בנות חרדיות אחרות, העיזה דורון לחזור אל עמוד השדרה הפנימי שלה, לאט לאט ובעקבות חיפוש מתמיד היא העזה לומר לעצמה מי היא ומה הייתה רוצה לעשות. תחילה בינה לבין עצמה ומאוחר יותר כשהגיע צו הגיוס שלה היא קיבלה החלטה לבטל את ההצהרה, ולהתגייס לצה”ל. צעד שגרר בעקבותיו ביקורת קשה מצד ההורים ומהנהלת האולפנא. דורון החליטה שהיא מתגייסת ויהי מה. “בכל ההיסטוריה של האולפנא לא היתה תלמידה אחת שהתגייסה לצה”ל, הרב, אסר על בנות האולפנא לדבר איתי או להיות בקרבתי אך למרות החרם והנידוי, ידעתי שלא אוכל לוותר על החופש לחשוב, ליצור לשאול שאלות. לא עוד”. צה”ל הציב אותה ביחידת מודיעין, אבל גם שם לא היה פשוט. עכשיו צריך היה לעשות את הדרך ההפוכה. “החיפוש אחרי מוסר האישי, והקול האינדבדואלי מורכב וקשה יותר מהדרך לעולם האמוני, הפערים כל כך גדולים, ומתפרסים על כול תחומי החיים ברבדים שונים” אומרת דורון, “פעם ראשונה בחיי הייתי במסגרת מעורבת של בנות ובנים. המפגש החברתי עם המין השני היה לי זר ומוזר, לא ידעתי איך להתנהג, לא הכרתי אורחות חיים מעבר לעולם החרדי, קודים חברתיים חילונים, מושגי תרבות בסיסיים. בשוויס זינגר… שלום חנוך….ביאליק.. שוברט הכל היה לי חדש וזר…”. גם אחיה הצביעו ברגליים. “אחותי למדה ספרות באוניברסיטה. השבעתי אותה שהיא מעבירה אלי כל ספר שהיא מסיימת לקרא”, כדי שאוכל להדביק פערים, אחיה הבכור התגייס לישיבת הסדר ושירת בצנחנים ההורים התמתנו במידה מסוימת. אחרי שחרורה מצה”ל, וטיול ארוך לאפריקה היה לה ברור: מכאן דרכה מובילה רק למקום אחד, למחלקה לעיצוב קרמי, בבצלאל.

4 שנים “בילתה” דורון בין גושי החמר למתקני האובניים של בצלאל, כשהיא חיה ונושמת רעיונות, כיווני חשיבה, פותחת דלתות וחלונות לספוג את כל שהתגעגעה וערגה לו שנים רבות כל כך, חווה למידה משמעותית, מתמודדת עם קשיים לא מעטים, ובעיקר לומדת להכיר את עצמה. את יכולותיה, חוזקותיה, גבולותיה וחולשותיה…. “הייתי במקום לא פשוט עם עצמי, חיפשתי כל הזמן את הציר המרכזי שלי”.

במצב הזה באופן מקרי לגמרי פגשה את ליאור, מי שעתיד להיות בעלה, “מיד ידעתי שהוא יהיה בעלי. המפגש איתו היה חזק, כמו המפגש עם החומר”. בשל עבודתו של ליאור כשף באחד מבתי המלון באזור ים המלח, החל הזוג הצעיר את דרכו המשותפת בערד, אבל מהר מאד החליטו להצפין אל המושבה הפסטורלית, פרדס חנה כרכור. דורון החלה להגשים את ייעודה. התיישבה ליד אבניים והחלה ליצור ליצור וליצור. “המקום הזה של עבודת הקדרות הוא מדהים. מדובר בחומר ראשוני, המחייב את היוצר להיות קשוב להתנהגות של החומר, להרגיש את הנטיות שלו ולהתכוון אליו, עד כדי הזדהות איתו זו חוויה שאין דומה לה. זה דבר מופלא!”.

15 שנים ישבה דורון ויצרה כלים שימושיים. “אכלתי… הרחתי… נגעתי… נשמתי חימר. הצגתי בתערוכות בכל הארץ כקדרית ובמקביל לאורך כל השנים ועד היום אני מלמדת בסטודיו – קדרות, פיסול וציור”.

IMG_3210-1

בעצם הפכת לאומנית…

“אני לא רוצה לתת לעצמי כותרת כזו או אחרת. אומנית… פסלת… אני לא עסוקה בטייטלים. אני קמה בבוקר עם בערה פנימית להגיע לסטודיו. לא מעניין אותי שום דבר חוץ מהרצון לגעת בחומר. את הקפה אני שותה כאן, כשהראש כבר מחפש רעיונות חדשים, והידיים כבר צרות בגוש חמר”.

ובכל זאת איך הגעת לפיסול?

“יום אחד הגיע אלינו לביקור, פבלו, חבר של ליאור, וביקש שאפסל לו שני פסלי נשים למוזיאון ארוטי שהוא רצה לפתוח. סרבתי. אבל פבלו המשיך ללחוץ עד שנעתרתי לבקשתו. לקחתי גוש חימר לידיים וחשבתי מאיפה להתחיל? כמו מתוך קסם בכמה ימים יצאה לי סידרת פסלים מניאטורים של אלות פריון קדומות. האישה הראשונה ביקום”. מכאן החלה עבודת הפיסול של דורון. “עבדתי מתוך אקסטזה, לא יכולתי לחזור אחורה הפיסול היה חזק ממני. תוך כמה חודשיים יצרתי 7 דמויות. עד שבסטודיו לא היה מקום לזוז, לא ידעתי אנא אני ממשיכה, לצקת אותם? להרוס? לחשוף אותם? אבל כמו בהרבה מקרים החיים עושים את שלהם… יום אחד נכנסה טווסה, השכנה לבקש כדור נגד כאב ראש. למראה הפסלים, קראה ליורם אינדיק בעלה, ובו במקום נסגרה התערוכה הראשונה”. התערוכה התקיימה ביוזמת השכנים – בחצר ביתם, יחד עם השקה של דגם יגואר חדש. להפתעתה של דורון, התערוכה היתה הצלחה והפסלים נרכשו. זמן קצר אחר כך הגיעה הזמנה להציג את עבודותיה בגלריות בפריז. בעוד שבארץ נותרה דורון אומנית אלמונית, שמה החל להתגלגל על לשונותיהם של בעלי גלריות באירופה. פסליה נרכשו תוך זמן קצר, ומזה 3 שנים היא מוכרת כאומן הבית של גלריות אחדות בפריז, בלגיה, הולנד ומהשבוע הבא גם בגרמניה ויומן התערוכות שלה סגור עד שנת 2017.

מה נותן לך העיסוק בפיסול?

“אני לא יודעת לענות על שאלה כזו. אני רק יודעת שאני רוצה להיות בסטודיו. זו עבודה קשה ולעיתים מתסכלת. בשביל שפסל אחד יצא – אחדים מושלכים לפח המחזור. יחד עם זה היכולת להוציא רעיון מן הכוח אל הפועל, להפיח חיים בגוש חמר… לעמוד מול משהו שלפני שעות אחדות היה רעיון בלבד… זה פלא… זה נותן תחושה שיש לך את כל הכוח בעולם. התנועתיות פנימה והחוצה, בין המחשבה למעשה… בשבילי, יש בזה הכל… וזה גדול מכל קושי”.

למה פסלי נשים?

“אני לא יודעת למה. אני חושבת שזו הדרך שלי להבין את העולם. ככה אני מפענחת את המציאות סביבי, אנשים שמסקרנים אותי אני מציירת את הפורטרט שלהם, דרך הציור והפיסול אני לומדת להתבונן להיות קשובה לדקויות, להיות קרובה לאמת פנימית של חומר באשר הוא – אדם, שדה, ברוש או כד חרס”.

עד כמה ליאור ושלושת הילדים בתוך האומנות?

“הסטודיו הוא חלק מהבית. הילדים נולדו וגדלו לתוך מציאות כזו. הם נושמים וחיים בתוך האומנות. הילדים סקרניים, יצירתיים, מחפשים כל אחד את דרכו. מה יצא מזה… גם אני מסוקרנת. חלק גדול מהתלמידים שלומדים אצלי כבר שנים הפכו להיות ממש משפחה, אני לא יודעת לעשות את ההפרדה, החיים שלי הם אמנות והאמנות היא חיי. הסטודיו התלמידים המשפחה האמנות, הכול אחד”. רגע לפני שאנחנו נפרדות, אומרת דורון, “את יודעת… במקביל לתערוכה בברלין נפתחת לי תערוכה במתחם ממילא שבירושלים, הדרך בה הלכתי ברגל יומיום ממאה שערים לביתי בימין משה, אותה הדרך שמובילה לכותל המערבי – שם יוצגו פסלים שלי. יש בזה משהו מאד סימבולי, בעיני, לא?”

לינק לכתבה המקורית

לסיפור שלה אין התחלה ואין סוףadmin
01