טוב לה בבוץ

 דורון דהן

נולדה בשנת 1973 בירושלים. גדלה בירושלים. כיום גרה עם בעלה ושלושת ילדיה בפרדס חנה ויוצרת בסטודיו הצמוד לביתה.

איך את מגדירה את תחומי העיסוק שלך?
כל חיי ברחתי מהגדרות. כששואלים אותי מה אני עושה, אני אוהבת להמציא תשובות ולשעשע את עצמי. בארומה אני נותנת תמיד שמות בדויים.. לא רוצה שיקראו לי פסלת, כי לפעמים בא לי גם לעשות דברים אחרים. אני גם לא רוצה להיקרא אמנית, כי אז זה יעסיק אותי ולא יהיה לי מעוף. אני קמה בבוקר, לובשת בגדי עבודה, ועושה פסל.

מה הייתה הדרך שלך למה שאת היום?
שני ההורים שלי בוגרי בצלאל. אבא שלי פסל. מינקות ביליתי בסטודיו שלו, צופה שעות בעבודה שלו. לא דמיינתי אז שאהיה פסלת, אבל ספגתי את זה בכל רגע שיכולתי. אני מוקירה לו תודה על זה. בעקבות מלחמת יום כיפור, התחיל אצלו תהליך של חזרה בתשובה, שהיה כרוך בכפיה ובתנודות קיצוניות שהשפיעו על כל המשפחה. בגיל 10 הכניסו אותי לבית יעקב, ומאז חוויתי ילדות נוראית של לחץ להיות כמו כולם, לא להקשיב לעצמי, להיות קורבן לחרמות. נראיתי שונה משאר הבנות, לא הבנתי את השפה שלהן, לא ידעתי בכלל שאני יצירתית. הייתי עסוקה בהישרדות, בפתירת הסתירות מסביבי ובתוכי. לדוגמא, כשעמדתי בצפירה ביום הזיכרון, הכריחו אותי לשבת וזימנו אותי לנזיפה אצל ההנהלה.. אלו היו השנים שלי בחברה החרדית. יצרו בתוכי עיוות על עיוות. כשהייתי בת 13, אבא שלי שלח אותי ללמוד קרמיקה אצל חוזרת בתשובה שלמדה אתו בבצלאל. ברגע שנכנסתי לסטודיו שלה ידעתי שזה זה. עד היום יש לי דמעות בעיניים כשאני מריחה את החמר. זה גדול ממני. משם עברתי לפנימייה חרדית לבנות בכפר-סבא. רציתי להתרחק מהבית, ובהמשך, המוסר הפנימי שלי הרים ראש והחלטתי גם להתגייס. בכל ההיסטוריה של האולפנה לא התגייסה שם אף תלמידה. כמובן שבהוראה מגבוה החרימו אותי וסבלתי נורא. גם בצבא לא היה לי פשוט. גויסתי למודיעין, ושם התחלתי ללמוד את הכללים של החיים. לא ידעתי איך להתנהל ליד גברים, הייתי מונעת מפחדים. אחרי השחרור שכרתי דירה בירושלים והתחלתי ללמוד בבצלאל. חשבתי ששם אוכל להתבטא, ששם יעריכו אותי. בשבילי, זה היה שבר גדול יותר מהכניסה לעולם החרדי. בעולם החרדי את מצפה לנוקשות. במקום כמו בצלאל את לא מצפה לזה. אבל מסתבר שכל מקום שנושא דגל, אפילו אם זה דגל של חופש יצירתי, זה עדיין דגל שצריך להתיישר לפיו. בכל מסגרת קשה להיות זר ושונה. כשסיימתי את הלימודים בבצלאל הייתי במקום מאוד קשה עם עצמי. לא ידעתי לאן לברוח. ואז, במקרה, הכרתי את בעלי. הוא היה שף בחתונה של אחי, וברגע שראיתי אותו, כמו את החימר, ידעתי שזה זה. הוא הדבר הכי טוב שקרה לי. בהתחלה גרנו בערד מפני שהוא היה השף של הולידיי אין בים המלח, ולפני 15 שנים עברנו לפרדס חנה. בהתחלה גרנו בקרוואן, ואחרי כמה שנים עברנו לבית הנוכחי. בכל התקופה הזו עסקתי בקרמיקה, בעיקר בקדרות ובהוראת קדרות.

מה הייתה עבודת הפיסול הראשונה שיצרת?
אני זוכרת שבכלל לא הייתי בכיוון של פיסול, עד שלפני חמש שנים פנה אלי פאבלו, חבר של בעלי וביקש שאעשה פסלים למוזיאון ארוטי שרצה לפתוח. כמובן שסירבתי. עסקתי המון שנים בקדרות ואהבתי את זה. אומנם הטכניקה של האובניים מאוד מגבילה, אבל הצלחתי לחפש את החופש בתוכה. מה לי ולפיסול? פאבלו לא התייאש. הוא המשיך לבקש ולומר לי שאני בעצם פסלת, רק לא יודעת את זה. כשהציע לשלם לי משכורת תמורת הניסיון לפסל, הסכמתי לחשוב על זה. התחלתי לבדוק עם עצמי מה זה פסל. יצאו לי כל מיני אלות פריון, שהחלק התחתון שלהן הוא פאלי, והעליון אישה.

סגרתי את הסטודיו לחצי שנה והתחלתי לפסל. פשוט יצאו לי כשבע דמויות מחמר. לא ידעתי מה לעשות אתן, עד שיום אחד ראתה אותן שכנה שלי, שעניינה בזה את בעלה, שהציע לצרף את הפסלים לאירוע השקה של יגואר. ככה זה התחיל. לוויתי כסף ויצקתי בבת אחת שמונה פסלים בברונזה. אני עובדת עם בית היציקה של זריצקי בקרית ביאליק, והם מלמדים אותי ומלווים אותי בתהליך.

איך נראה חלל העבודה שלך? מה את אוהבת בו? מה היית משנה?
ממש לא אכפת לי איך נראה חלל העבודה שלי, אם יש פה עכברים, נזילות, אם קר או חם. זה המקום שלי. הסטודיו שלי נמצא בחצר הבית, ובו אני אוהבת להיות. כמה שיותר. ליד גוש החמר שלי. הוספתי לאחרונה מזגן, לנוחיות התלמידות שלי, אבל באמת שלי זה לא נחוץ.

מהם מקורות ההשראה שלך?
מה אני יכולה לענות על שאלה כזו, לעזאזל? אין השראה. זו סתם מילה, כמו אושר. יש מעיין פנימי שמבעבע. לפעמים יש גישה אליו, ולפעמים אין. הלוואי שהיה לי מקור השראה חיצוני. קורה שדברים חיצוניים מדליקים אותי. אור מסויים, השדה שליד הבית שלי בלילה, אבל אלה רק טריגרים להוצאת ההשראה הפנימית.

מהו תהליך היצירה שלך? איך נולד פריט או פרויקט חדש?
בפיסול, בניגוד לקדרות, לפחות בשלב העבודה עם החימר, אין טכניקה. הסקיצות שתלויות כאן הן רישומים שאני עושה כשמשעמם לי, או אם יש לי רעיון שאני לא רוצה שיישכח. הן לא חלק מתהליך העבודה שלי.לפעמים אני מגלפת גוש חימר, לפעמים אני עובדת עם חימר שהוא יותר בוצי ונשפך.

אין לי סדר עבודה קבוע. אני מגיעה לסטודיו ומתחילה לעבוד, איך שיוצא לי. קורה שבכמה שעות יוצא לי פסל טוב, וקורה שאחרי כמה חודשים של עבודה כל החומר נזרק למיחזור. בתחילת הדרך עבדתי עם מודל כדי ללמוד את הגוף האנושי והנשי, אבל היום אני לא זקוקה לזה, ואפילו קוראת תגר על הגוף הפיגורטיבי. אחרי שהדמות עומדת, אני מתחילה לחתוך אותה, לראות על מה אני יכולה לוותר, ואיפה נכון לי לשים כל חלק. מאוד קשה מראש לתכנן ולפסל כזו דמות, רק על ידי פירוק והרכבה מחדש זה עובד. אני מרגישה שהדמות קיימת כבר בחימר, ואני רק מסירה את השכבות כדי לגלות אותה.ברגע שאני מרוצה מהפסל, אני יוצקת אותו בגבס, כלומר עושה תבנית נגטיבית שלו. בשלב הבא אני שופכת גבס לתוך התבנית ועושה פוזיטיב של הפסל בגבס. ואז, אני ממשיכה לעבוד על הפסל מהגבס, מפני שבחימר לא רואים את הגמגום הפנימי. בגבס רואים יותר בעיות, ואפשר לתקן אותן. השלב הבא נעשה כבר בבית היציקה. עושים שוב תבנית נגטיבית של הפסל, ואז שופכים לתוכה מעט שעווה, כדי שתיווצר קליפה של שעווה בדוגמת הפסל. את השעווה אני ממשיכה לעבד קצת. מאוד נוח לעבוד אתה.

לתוך קליפת השעווה הזו נוצקת הברונזה, והשעווה נמסה ונעלמת בתהליך. הברונזה היא בערך בעובי של השעווה, כך שהפסל חלול. התהליך כולו הוא די ארוך ומורכב. גם לברונזה יש גימורים שונים. אפשר לשלוט במראה שלה על ידי חומצות שמוחדרות בתהליך.מקסימום היציקות שאפשר לעשות מכל פסל הוא 8, לפי החוק בצרפת, ואני מתאימה את עצמי לחוקים האירופאים, כדי שאוכל למכור שם.

איך נראה יום בחייך?
לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מחכה לרגע הזה שאני לבד עם החימר. כשאני לא פה, כואב לי. עם השנים, סיננתי את מה שאני עושה מחוץ לגבולות הסטודיו. אני מלמדת פיסול וקדרות אצלי בסטודיו, נוסעת מדי פעם לבית היציקה, ובלית ברירה, גם עוסקת בשיווק העבודות שלי.

על מה את עובדת כרגע?
בימים אלה אני שולחת כמה פסלים שלי לגלריה בברלין. יש כרגע כמה פסלים בתהליך של יציקה בבית היציקה. אבל בחימר אני לא יכולה לעבוד על כמה במקביל. אני כולי בתוך הדמות עד שהיא יוצאת לדרכה, ולא מסוגלת לעבוד על משהו אחר.

איזה מקום תופס העיסוק היצירתי בחייך, מה את מקבלת ממנו?
זה כל המקום. אלה החיים. העבודה בפיסול היא מאוד בודדה ואני אוהבת את זה. מפריע לי שאנשים נכנסים לפה. כל החיים שלי סובבים סביב החימר והבדיקות שאני עושה, איך החללים נפגשים, מה היחסים בין המסות, זה הדבר הכי חשוב מבחינתי, וכל השאר זה הפרעות.  אפילו לבשל צהרים או להקפיץ לחוג זו מבחינתי הפרעה… יש רגע מסויים כשעובדים על פסל, שבו מרגישים פתאום את הלב פועם בתוך החימר. הפעימה הזו יכולה לגרום לי לבכות. זה כל כך חזק, ממש לתת אנרגיה של חיים למסה של חומר. מאותו רגע, כל נגיעה תכאיב לפסל. אף פעם לא ניסיתי משהו אחר שגרם לי להרגיש ככה.

איזה עבודות שלך את אוהבת במיוחד או גאה בהן במיוחד?
אין כאלה. מה שמעניין אותי תמיד זה הדבר הבא. יש לי כמה פסלים בבית, ומבחן האהבה שלי אליהם בעיניי הוא שאני עדיין מלטפת אותם בלי לשים לב כשאני חולפת לידם. אני חיה אתם, והם לא מפריעים לי. כשיש בעיה בפסל, הוא מפריע. לא מעניין אותי מי קונה את הפסלים שלי ומה קורה אתם כשהם יוצאים ממני.

איך משפיע המקום שבו את חייה על היצירה שלך, ואת עליו?
בטוח שהקשר שלי לארץ משפיע על העבודה שלי. רב אחד אמר לי פעם שכל עשרה צעדים שאת עושה בארץ ישראל זו מצווה. ובאמת, כשאני מטיילת בארץ במקומות שעוד לא הייתי בהם, אני מרגישה שעשיתי מצווה. אני קשורה בנימי נפשי פה לאדמה ולמקום ולארץ ולמדינה. לא יודעת למה, כי גדלתי בסביבה אנטי-ציונית, ובכל זאת, כל חרצית מרגשת אותי יותר מהדולומיטים. היופי פה הוא בלתי מוסבר, שורשי, וגם התפתחות הנשים פה מרתקת אותי. יכול להיות שבציור שלי זה בא יותר לידי ביטוי.

אילו קשיים את חווה או חווית בתהליך היצירה שלך או בדרך שעשית עד היום?
הייתי אומרת שהעובדה שאני מופע של איש אחד היא מקור הקושי. אין לי בוס שאומר לי מה לעשות. אני צריכה להביא הכל מהכוח את הפועל. לבוא עם רעיון, לסחוב את החימר, לנקות, לשווק ולמכור. אני מחוייבת לכל הצדדים בעבודה שלי, והאתגר הוא לדעת באיזה מינונים לשים את עצמך בכל תפקיד. החלק האהוב עלי ביותר הוא להיות בתוך הבוץ.

עם החימר. והחלק הפחות אהוב עלי הוא למכור. המקצוע הזה מחייב אותי למכור, אחרת אין צידוק לקיומי. היציקות כלכך יקרות, שאם לא אמכור פסלים פשוט לא אוכל להמשיך ליצור. התחלתי עם בית המכירות ‘תירוש’ בארץ. פשוט התייצבתי שם יום אחד עם פסלים בתיק הגב שלי ולא זזתי עד שדב תירוש הסכים להתסכל עליהם. כשראה אותם, בסופו של דבר, רצה מיד לקנות ממני ולחתום אתי על חוזה. באותו אופן, פניתי גם לגלריות באירופה. אני יודעת שיש לי משהו טוב ביד. כשרואים את הפסלים שלי כבר מסתכלים עלי אחרת. אין הרבה פסלות נשים, ובטח לא כאלה שיוצקות בברונזה. יכול היה להיות לי מאוד נעים להישאר כל היום בסטודיו ולפסל, אבל המציאות מאלצת אותי להגיע למקומות לא נוחים. לא אכפת לי גם למכור פסלים במחיר נמוך יותר לפעמים, העיקר שזה יממן לי את היציקה הבאה.

אילו שיתופי פעולה מעניינים היו לך במהלך הקריירה?
אין ממש שיתופי פעולה בתחום שלי. יש מעט מאוד פסלים, ואני לא ממש באינטראקציה עם אמנים אחרים.

איזה יוצרות אחרות את מעריכה?
סבתא שלי. דליה מוקוטוב, בת 90. היא ציירת בחסד עליון. זה בנפשה. אשה שמחפשת את החופש דרך האומנות.

אם לא היית עוסקת בעיסוקך הנוכחי, מה היית?
כל יום אני משהו אחר. יום אחד, ללמוד קעקועים, זה מדהים בעיניי. אולי גם פיזיקה, נורא מעניין אותי ללמוד את סודות היקום.

אם יכולת לבחור לך לקוח או קונה, אפילו דמיוני או מהעבר, במי היית בוחרת?
אני נורא אוהבת לפסל פורטרטים, ואני אלופה בזה. זו התאהבות מיידית באובייקט, ולא משנה אם זה גבר או אשה. אני כאילו יודעת עליו הכול. לא משנה אם זה נכון או לא, אני באמונה הזו במאת האחוזים. רק תני לי לעשות פורטרטים לאנשים כמו פרס, ביבי. זה מרתק.

מהם הכיוונים והשאיפות לעתיד?
אם הייתי יכולה להשתחרר מעול העלויות שבפיסול, הייתי רוצה לעשות משהו ענק, כמה מטרים גובה. כרגע אני מגבילה את עצמי בעניין הגודל.

איזה המלצות היית נותנת ליוצרות מתחילות?
היום יש מין תפיסה רווחת כזו שאם לא מצליח לך בחיים, לך תהיה אמן, וזה מוביל לרדידות חזקה מאוד בעולם האמנות. זילות של המושג אמנות, כמו של המושג אושר. יש הרבה אנשים שרק מתחילים ליצור משהו וכבר מחפשים איך למכור אותו. ואני אומרת, תעבדו, חכו עד שיהיה לכם משהו טוב למכור.

מה המוטו שלך?
יש לי בעיה קשה עם זיוף. הייתי במקום הזה יותר מדי שנים. לפעמים זה מקשה עלי, אבל אני לא מסוגלת לזייף. עם הזמן למדתי – תישארי רק איפה שטוב לך. זה חזק ממני. במקום שאין בו דיבור עמוק, אני קמה והולכת באותה השנייה. רדידות מרתיעה אותי.

איזה עצה תוכלי לתת לקוראים שלנו מניסיונך האישי?
אני נראית כמו מישהו שיכול לתת עצות? אני חושבת ששקר זה דבר שמטשטש את הבנאדם מאוד, וחבל. אבל זו עצה גרועה מאוד. למה לאנשים להיות אמיתיים? הייתי אומרת אולי לפקוח את העיניים, לראות מה קורה בחוץ, מה יפה. ולא לתת לשום דבר לעצור אותך, בטח שלא לפחד. אם את רוצה לעשות משהו, תעשי. גם כסף זה סתם תירוץ לחוסר עשייה.

 

טוב לה בבוץadmin
01